למה???

רק בסייעתא דשמיא

למה בתי החולים מלאים בנשים מאושפזות?

למה מרפאות הריון בסיכון כל כך גדושות?

למה יש כל כך הרבה נשים שמלאות חרדה קיומית לגבי ההריון שלהן, בבוקר מתפללות להגיע כבר ללילה כדי להרגע שעברנו עוד יום, ובלילה מתפללות להגיע כבר לבוקר כדי לשמוח שעבר עוד לילה??

למה כל כך קשה לרבות מאיתנו בדרך אל עוד ילד נכסף?

אז למה באמת?

כי הריון זה תהליך מלא בחששות.

אני חוששת- אולי כי אני לא משׂתכרת מספיק?

אולי כי אני כבר עכשיו לא משתלטת על הבית?

אולי כי אני עדיין בחרדות מהלידה הקודמת?

אולי כי… משהו לא כל כך חלק לאחרונה ביני לבין בעלי ואני חוששת מרעידות נוספות…

אולי כי משהו מקרטע ביני לבין אחד הילדים ואני פוחדת שהמצב רק יחמיר…

אולי?

כתבי לי את החשש שלך, ונראה איך אפשר לעזור לך בקצרה (ללא התחייבות!)

בנוסף, חשוב, אם יש לך חברה בהריון, את לא צריכה לשאול אותה אם היא חוששת.

פשוט שלחי לה את המייל בדסקרטיות 😉 ואם היא גם צריכה, היא כבר תמצא את הדרך…

 

שולחת לך המון אהבה ותקווה.

בעזרת ד' הכל יהיה טוב,

וגם התינוק המתוק שלך יוולד בריא ושלם בעתו ובזמנו!

מיכל

האם מותר לנו לפחד?

מה שלומך יקרה?
חייבת לספר לך שסוף סוף אחרי חנוכה עמוס אני פנויה לקבל עוד 2-3 לקוחות,
מתאים לך?
ילדה מקסימה שהגיעה אלי היום פינתה לי שעה בצהרים לקבל ילד/ה חמוד/ה נוספ/ת
אחרי שהשאירה אצלי כמה וכמה פחדים מפחידים שלה 🙂

רינה היא בתקופה לא קלה.
יש לה עומס בחיים בכלל,
אבל גם קושי כלכלי גדול.
והיא עובדת קשה, תסמכי עליה שהיא יודעת לעבוד.
היא עובדת במשרה מלאה,
ומדי פעם מצליחה לדחוף משהו גם בערבים כהשלמה,
אבל הוצאות המשפחה שלה גדולות מההוצאות,
ומדי פעם יש הוצאה על בריאות (לא משהו מפחיד, "רק" טיפול שיניים בהרדמה מלאה לאחד הילדים),
ומכשיר חשמלי שהזדקן וגווע…
לא קל.

רינה עסוקה כל הזמן בדילמה של השתדלות ופרנסה.
כמה היא חייבת לשקוע במאמץ להביא משכורת מספקת,
כמה היא צריכה להאמין שהכל משמים ולהצדיק על עצמה את הדין…??

היא כל הזמן פוחדת!
פוחדת על הדירה שלה, על חשבון הבנק, על המשכנתא
על החובות, על הילדים, על שלום הבית שלה
על מה יהיה מחר…

את יודעת מה גיליתי לה?

שמותר לה לפחד.
מותר לה!
זה אנושי, זה נורמלי, זה מתבקש לפחד.
ורק אחרי שהיא מכירה בפחד, ובלגיטימיות שלו, 
היא יכולה להתחיל לחשוב על שינוי והתמודדות מול הפחד.
כי אמנם זה לגיטימי לפחד,
אבל זה גם חשוב לעבוד על האמונה והפחד.
כי ד' הביא אותה למצב הזה בהשגחה פרטית מופלאה.
למה?
היא כבר צריכה לשאול את עצמה ולהתייעץ עם רב.
אולי כי השם רוצה לדחוף אותה למקום חדש ומתגמל יותר?
אולי למקום מספק יותר?
אולי ד' רוצה לעזור לה למתוח קצת את שריר האמונה? (אנשים שחוו קשיים גדולים, מדברים בגעגוע עמוק לתקופה הקשה בה היו מחוברים מאוד חזק לאמונה שבתוכם)
אולי לעזור לה לתרגל שמחה גם כשקשה?
או קיום תורה מעוני (שסופו קיום תורה מעושר)?
מי יודע?
רוצה לספר לי איפה ההתמודדות שלך?
במה את רוצה להכיר בפחד שלך, לשנות ולשחרר אותו?
אם את לקראת לידה,
מצאתי כמה קופונים באתר הקורס שלי שעשיתי לפני חנוכה, ועדיין לא נוצלו.
חבל עליהם כי הם עומדים להתאפס בקרוב,
אז קדימה, תנצלי 🙂
198 ש"ח (מה חשבתי לעצמי כשעשיתי אותם??)
המחיר המלא הוא 350… 😐
אם את חסומה, שלחי לי מייל בדחיפות, יש פתרונות גם לאוקיימייליות!
ובכל מקרה, שלחי לי מייל כשאת נרשמת, אין לי רישום באתר.
משתתפות הקורס מספרות לי שהן נהנות מאוד מהשחרור שהן חוות ומהיקף הידע,

אז מה איתך, מצטרפת? 🙂
(בקרוב אעלה תגובות מפורטות יותר)
מחכה לך,
מיכל 

למה???

רק בסייעתא דשמיא
שוב, שלום, יקרה.

אני מדברת המון על שמירה, ושמירה, ושמירה,

ואישפוזים, ובדיקות והריון בסיכון, ומה לא?

למה בתי החולים מלאים בנשים מאושפזות?
למה מרפאות הריון בסיכון כל כך גדושות?
למה יש כל כך הרבה נשים שמלאות חרדה קיומית לגבי ההריון שלהן, בבוקר מתפללות להגיע כבר ללילה כדי להרגע שעברנו עוד יום, ובלילה מתפללות להגיע כבר לבוקר כדי לשמוח שעבר עוד לילה??
למה כל כך קשה לרבות מאיתנו בדרך אל עוד ילד נכסף?

 

כשאשה הולכת למעקב אצל רופא נשים, ומתברר לה שהמצב לא טוב,

היא מבינה שהיא אמורה "לקבל" שמירה.

ואז הרופא אומר לה… "אתן החרדיות, כל הזמן בשמירה!" (אמיתי!)

או… "מילאתי כבר את המכסה של הפניות לביטוח לאומי לחודש הקרוב"

או… "עוקבים אחרי כמה הפניות שלחתי לביטוח לאומי ואסור לי יותר" (כן, אמיתי!)

או… "שטויות, זה לא צירים. זה רק התכווצויות של הרחם!" (אמיתי לגמרי! עלי ועל בשרי, ויש לי הוכחה של סיכום ביקור!)

 

אז… מה עושים?

על הרופא הראשון, מותר וצריך (כפוף להנחיית רב) להתלונן כי אסור להפלות ולהדיר על רגע גזע דת ומין, וזה ביטוי שאסור לרופא חוקית להוציא מהפה!!

ומה עוד,

עוזבים רופא ועוברים לרופא אחר.

אם יש לך אחות בבית המלך, (אחות במרפאה, או מזכירה) תשאלי אותה אצל מי הכי קל לקבל דוחות לביטוח לאומי

הרופא אליו עברתי, למשל, אמר לי שלא אכפת לו לשלוח אותי לביטוח לאומי, אבל לא בטוח שאקבל, כי הכל תלוי בקריטריונים שלהם. אז ניסינו, וזה עבד ב"ה.

אפשר לברר אצל חברות או לקוחות במרפאה אצל מי הן היו מרוצות מבחינת השירות הזה ולעבור לרופא המומלץ.

 

עכשיו ככה.

היה מי שהיה ואמר מי שאמר ש"אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו."

המשפט הזה מוזכר בתקופות אפלות ובהקשרים מחרידים.

הוא כפרני להפליא.

אבל פה הוא נכון, וקריטי מצידך להבין את זה.

הקב"ה נתן לנו מתנות יקרות, נשמות טהורות, לגדל, להביא לעולם, ולחנך.

אם הרופא שלך לא מתאים לך מכל סיבה שהיא, את חייבת לעבור לרופא אחר!! חייבת!

לך, לילד שלך ולכל העתיד המשותף שלכם.

פגות זה לא צחוק, וגם לא גרוע מזה, לאם ולילד.

אוהבת מאוד, מיכל

 

איך מחליטים אם ללכת לטיפול?

רק בסייעתא דשמיא

איך יודעים אם צריך ללכת לטיפול?

איך יודעים מתי צריך ללכת לטיפול?

האם יש בעיות שעליהן חובה ללכת ובעיות שמיותר?

 

נקח לדוגמא את דורה.

דורה היא אשה צעירה, נשואה ואם לתינוקת בת שבעה חודשים.

המשפטים שהבת שלה שומעת הכי הרבה, הוא:

"למה נולדת בכלל?

באת רק כדי להפריע לי בחיים?!

אין לי כח אלייך!"…

מה דעתכם?

נשמע טוב מדי, נכון?

 

דוגמא נוספת:

יורם הוא ילד בן 9.5, לומד בחיידר ברמה סבירה.

יורם עדיין לא יודע לקרוא,

למרות 3 מורות קריאה שונות,

שעבדו איתו בשיטות הטובות והנחשבות ביותר בשוק.

אופטימלי, בהחלט.

 

דוגמא שלישית ואחרונה:

שון הוא תינוק בן שלושה חודשים.

את הלילות שלו הוא מתחיל בסביבות 22:00,

עד אז הוא בוכה די הרבה, ונרגע רק על הידיים.

כשהוא מתחיל סוף סוף את הלילה- הוא מסיים אותו כעבור 5 שעות.

הייתי אומרת שהוא מקרה חריג ביותר…. 😉

 

לפנינו שלש דוגמאות.

נסו לנחש למי מהם אכן נדרש טיפול?

השתיים הראשונות- באמת מורכבות מאוד,

קשות מאוד לאנשים המדוברים ולסביבה שלהם.

הדוגמא השלישית-

מקובלת, סטנדרטית ורגילה.

 

אופציה נוספת היא מצב ביניים:

למשל,

אשה לפני לידה שמרגישה תשושה.

זהו מצב נורמלי, שניתן לעזור בו.

 

ילד שצריך להתאמץ לפני מבחנים,

וגם אז הוא מקבל סביב ציון ה85-90%.

הילד הזה נמצא במקום סביר, יחסית,

אך ניתן לקדם אותו מאוד ולדחוף אותו קדימה!

 

אני לא אומרת להתחיל לחפש בעיות

אני לא אומרת להמציא אותן, כמובן.

 

אני כן מציעה פתרון מהיר לבעיות שכבר ישנן.

בדרך כלל תוך שבועות ספורים ישנו שיפור מדהים!

ובכל פעם מחדש – מרגש לראות איך המצב מתהפך לטובה, בעזרת ד'.

 

 

חוזרים…!!

בשבועות הקרובים אני עובדת במלוא הקיטור על חידוש כתיבת הפוסטים,

העמקה של החומר וגיוון נרחב.

 

אז עוד קצת סבלנות…

ונתחיל בעזרת ד' בעוד עונה של כתבות מרתקות ופוסטים מדהימים.

אז יש למה לחכות 🙂

הילד שלי הוא ספוג

רק בסייעתא דשמיא

שלום לך,

אני רוצה לפתוח בשאלה מסוימת,

ואז ללכת מההתחלה לסוף.

וכן, אני יודעת שזה יבלבל, ובכל זאת השאלה כל כך חשובה,

שגם אם נגעתי בה בעבר חשוב שוב לדייק אותה.

 

אז הנה:

רחלי שואלת: "אבל מיכל… את רוצה לומר לי שאמא יכולה להיות במצוקה כזאת קשה שתשפיע גופנית על ילדיה?"

אז כמובן שהשאלה מצויינת, כי המון המון אנשים נופלים בה!!

ונראה במה מדובר:

קודם כל, חשוב לי להדגיש ממש:

כל מה שנכתב פה, נכתב רק על מה שקרה כבר, 

ובשום פנים ואופן לא על מה שיקרה בעתיד.

כלומר,

אמא שאחרי לידה של הילד הקודם לא הצליחה להגיע רגשית לגדול שלה,

לצורך העניין,

חייבת להצדיק על עצמה את הדין, להסיק מסקנות לעתיד ולחזור בתשובה.

אבל אין פה מקום לייסורי מצפון, כי הם רק יתקעו אותה.

אבל אמא שהיא אחרי לידה עכשיו,

אם נשתמש באותה דוגמא,

ורואה את הגדול שלה מתפספס מתחת לאצבעות-

חייבת לעשות משהו בנידון!

לתת לו יותר דגש, ואם היא לא מצליחה-

אפילו לשלוח את האחרים לביביסיטר כדי לפנק אותו פעם בשבוע!

 

אז נתחיל מההתחלה.

בשלושת המימדים ובהרבה טיפולים רגשיים,

יש מושג שנקרא גיל 7.

עד גיל 7,

כל הילדים סופגים מהוריהם חוויות, אמונות, רגשות, תחושות-

ברמות משתנות של ספיגה.

 

הספיגה הכי משמעותית היא בהיווצרות,

ולא סתם מצוות הבית יש לה כל כך הרבה סייגים וגדרים הלכתיים

(ר' ערך בני שנואה, למשל, ואני בכוונה לא מפרטת)

מי יודע, אולי אחת הסיבות היא זו.

אחר כך, ככל שהעובר גדל,

הוא עדיין סופג המון.

הוא מקבל הכל מאמא שלו. הכל.

חמצן, מזון, דם וכו.

הוא רגיש מאוד למנעדים רגשיים שלה, כלומר- למצבי רוח. למשל:

בעבר לפחות, הקפידו שאשה לא תתרגז, שתנוח טוב- "היא בהריון!!"

הקפידו שאשה תאכל את מה שהיא "מתאווה לו".

כדי לא לגרום לבעיות עם העובר.

שאשה לא תראה מחזות מפחידים:

"על הבת שלי קפץ עכבר לפני הלידה של הגדול שלה,

ועד היום יש לו כתם לידה בצורת עכבר על הזרוע!"

(לאחותי יש כתם לידה בצורת תות.

אמא שלי ממש לא משתגעת לאכול תותים, אבל נניח לזה 😊)

ועוד אמונות אמיתיות או תפלות רבות.

 

הלידה היא רגע מכונן נוסף.

ותתפלאי לשמוע- החזרה של אמא לעבודה.

גם היא.

המון פעוטות שבאים לטיפול מסיבות שונות,

גיל 3.5 חודשים עולה כאירוע שדורש טיפול!

 

ככל שהילד גדל יותר,

כך הוא נעשה יותר עצמאי:

מרים ראש, זוחל, הולך,

אוכל מבקבוק, פינגר פוד, אוכל עם כלי אוכל.

 

הוא נעשה עצמאי גם מבחינה רגשית.

הוא נפגע מאנשים מבחוץ

(גם לך קרה שיום אחד גילית שאת לא יכולה לרפד לילד שלך את החיים כל הזמן?

זה חלק מרכישת העצמאות!)

הוא לומד לנהל קשרים רגשיים על אנשים אחרים:

הבת שלי כל יום וכל היום רוצה ללכת להודיה. חברה טובה שלה…

שנתיים (הווה אומר, מחצית שנותיה, וזה המון!)

 

הוא לומד להיות מושפע מאנשים אחרים מבחינה רגשית:

"המדריכה שלי… המורה שלי…. אני כל כך אוהבת את…"

ואת מגלה כאמא שיש גם אנשים אחרים שחשובים לה…

ושמשפיעים עליה…

 

בגיל 7 נוצרת עצמאות מסויימת, שמגבילה מאוד

את הספיגה התת הכרתית של הילד מול אמא שלו.

 

ונחזור לשאלה של רחלי, אני מצטטת אותה שוב:

" אבל מיכל… את רוצה לומר לי שאמא יכולה להיות במצוקה כזאת קשה

שתשפיע גופנית על ילדיה?"

 

לפי החוק היבש של הטיפול הרגשי,

נשמע שאני אמורה להגיד "כן",

אבל –  התשובה היהודית היא לא.

 

והראיה,

הבן שלי היה בן שנה, ולא חוסן נגד אבעבועות רוח.

החברה הטובה שלו מהגן חלתה קשות,

ומכיוון שהגננת היתה אמא של החברה-

כל הילדים פוזרו בין המטפלות באיזור.

אני לא רציתי לשלוח לקבוצה אחרת, כי חששתי שהוא דוגר על המחלה,

ונשארתי איתו בבית…

עד שכבר לא יכולתי, (הוא שובב גדול עד היום, משהו בלתי נתפס במחוזותינו עד כה!!)

והחלטתי שאני שולחת אותו למטפלת ומה שיהיה -יהיה.

 

הלאה.

חצי שנה אחר כך חלתה הבת שלי, שגם היא לא מחוסנת

ישנה איתו באותו חדר,

לא עשינו בידודים ולא כלום,

ערכנו בדיקות דם אחרי המחלה,

והתברר שהילד לא חולה ולא חלה!!!

 

דוגמא נוספת,

בחול המועד סוכות, ראיתי על פניו של הבן שלי (כן, אז היה לי עדיין רק אחד!)

כתמים קטנים באיזור הפה.

הנחתי שזו פטריה ונתתי לו משהו לחיזוק (המוצץ שלו ידיד איתן וותיק!)

ילדתי במוצאי שבת שמיד אחרי סוכות.

בערב הגננת מתקשרת אלי ואומרת לי שלדעתה יש לו מחלת הפה.

"זה מסתובב עכשיו וכבר היה לשני ילדים מהגן, תבדקו אצל רופא…"

הרופא אמר ש…

אכן, זו מחלת הפה, אבל היא בסוף שלה ומחר כבר אפשר לחזור לגן.

 

למה אני מספרת לך את זה?

כי הפעם אחותו לא נדבקה.

 

ומה שאני רוצה להמחיש כאן-

זה שאם הקב"ה מחליט,

זה ייפָּגַע וזה לא!

ואין קשר בין המצב הרגשי שלך לשלהם!

כלומר, יש קשר כי יש בחירה,

יש קשר כי כך יצר הקב"ה את העולם,

ואת חייבת לעבוד על עצמך כדי לממש את התפקיד שלך בעולם

ולהשלים את עצמך גם מהבחינה הרגשית!

 

אבל אם תכנסי עכשיו לסרטים-

אף אחד לא יפיק מכך תועלת.

גם לא הילדים שלך 😊

 

מה שכן, וזה אולי הדבר הכי חשוב,

הילד שלך היה מסיבותיו של הקב"ה,

פתוח לספוג את החוויה הזו.

(אני לא מדברת על החוויה במובן הטכני אלא על התוצאה:

מה שנספג, אמונות, רגשות ותחושות)

אי לכך, אם לא היית את זו שהביאה אותו לספוג את הדברים,

הוא היה מוצא מישהו אחר לספוג ממנו.

 

את עצמך צריכה לעשות תשובה על היותך שליחה,

צריכה לבדוק מה אפשר לעשות לילד שלך כדי לעזור לו.

אבל בשום פנים ואופן לא לסבול מרגשי אשמה בגלל ש"עשית לו".

הקב"ה קבע מה יהיה ואנחנו רק המריונטות.

 

נס גדול עשה לנו ד' שהלב שלנו נחשב בעיניו המון.

והתשובה מטהרת ומוחקת עוון ופגיעה.

ואנחנו נועדנו לעשות גדולות ונצורות,

כן, גם את!

להיות שותפות במעשה בראשית,

ביצירת אדם,

בהגדלת עם ישראל (למרות שהעלאה במשקל גם עושה את זה באופן מסוים 😉

תמיד הייתה לי דילמה אם מותר להוריד במשקל כי זה שינוי המאזן הדמוגרפי בארץ 😉)

בעשיית צבאות לבורא עולם ולפרסום שמו יתברך!

גם בתוכנו פנימה.

 

לא מדרכי להיות משוררת,

אבל זה פשוט התבקש פה😊

תודה שהיית איתי עד עכשיו 😊

 

מצאת את עצמך גם כן בכזו סיטואציה?

ספרי לי פה למטה, בתגובות

 

טראומה. עזרה ראשונה למרידיאנים

רק בסייעתא דשמיא

שלום לך,

תרשי לי היום להיזכר במה שקרה לנו לפני חודשיים ושבוע… 😊

הלידה של הבן שלנו.

ותסלחי לי שאני שוב משעממת אותך עם הנושא הזה 😊

אבל ככה זה, אחרי שאסיים את חופשת הלידה, נוכל להרחיב אופקים מחדש.

 

מה קורה תמיד, אבל תמיד, אחרי לידה?

 

לשם כך אני רוצה לספר לך שני סיפורים, אחד אמיתי, ואחד מבוסס על המציאות:

שוודיה היא ילדה בת 7.

שתי צמות דקיקות, בהירות,

חיוך רחב על פניה וכמה נמשים מעטרים את אפה.

 

יום אחד, כשחזרה שוודיה מבית הספר,

נחרדה אמה לראות אותה רועדת כולה.

חיוורת, שותקת, ורועדת.

רק אחרי כמה שעות היא הייתה מסוגלת לספר לאמה,

על תאונת דרכים בה נפגעה חברה שלה.

 

חידה: למה רעדה שוודיה?

 

סיפור נוסף:

נורבגיה פחדה מהמעסיק שלה פחד מוות.

מכיוון שבעלה ידע שהעבודה לא משפיעה עליה לטוב,

הוא בקש ממנה להגיש מכתב פיטורין.

והוא ביקש שוב…

ושוב…

ובסוף זה קרה.

נורבגיה הגישה את מכתב הפיטורין,

ואז נעמדה ליד דלפק המכירות, רועדת בלי הפסקה.

היא רק קיוותה שעיניו הבולשות במצלמות,

לא ראו זאת.

 

ונסיים באנקדוטה שכיחה:

אמאלה!! חתולה נכנסה אלי הביתה!

אני כולי רועדת!!!!

(האנקדוטה הינה אילוסטרציה בלבד 😉 )

 

מה תפקיד הרעד בחיינו?

ומה היה קורה אם לא היינו רועדים?

כמו שאמרנו, המרדיאנים עוברים לאורך הגוף, ולאורך הגפיים

(מרידיאנים, אלו ערוצי אנרגיה שאחראים על הפעלה תקינה של איברים

ושל מערכות איברים. יש לנו מרידיאן כבד, ומרידיאן ריאות ועוד

כשהאנרגיה נחסמת, אפילו במידה מועטת, פעילות האדם, מבחינה מנטלית, רגשית ומעשית- עלולה להיפגע)

פעם, "כשהיינו חיים ביערות"…

סתם,

הקב"ה נתן לנו מנגנון מדהים.

קוראים לו בעברית מלוטשת "הך או ברח".

והיום יש גם: קפא.

 

אם מישהו מתנפל עלי, אני יכולה לברוח,

(ואז לגלות שהפסדתי מליון דולר שהוא רצה לתת לי 😉 )

ואני יכולה להילחם בו

(ולגלות שזו חברה שלי מימי "אנו באנו")

אם אני לא מפעילה את הגוף כתגובה למצב החירום שנוצר,

כלומר, נלחמת או בורחת,

יש לגוף עוד שני רעיונות יצירתיים:

לקפוא במקום,

זאת במצב שהאדם המותקף לא יכול לעשות כלום

(למשל, לראות כמו בסרט אימה,

ילד נכנס מתחת לגלגלי המכונית הנוסעת,

ויוצא מהצד השני…. 😉

"לא יכולתי לנשום! הלב שלי הפסיק לפעום לרגע!")

או…. לרעוד.

תזכורת: המרדיאנים עוברים לאורך הגפיים.

מה שאנחנו מרויחים מהרעד, הוא שחרור של אנרגיה קפואה מהגוף.

אנרגיה קפואה יכולה לסבך אחר כך מאוד,

ולכן אם נראה ילד או מבוגר שחוו טראומה,

חשוב לנער להם בעדינות את הידיים, ובכך לשחרר את הטראומה

לפחות ברמה החלקית.

 

חידה:

למה נשים רועדות אחרי לידה?

האם כדאי להלחם ברעד, או לתת לגוף לרעוד?

(אני, באופן אישי פשוט דאגתי לתמיכה בכל הגוף ונתתי לעצמי לרעוד בכיף.

האמת, זה היה המון זמן… אבל כנראה הקל על העניינים….)

 

אז תרעדו, כמה שיותר, זה חשוב 😉

שבוע מבורך,

ואם את לפני לידה,

ורוצה לעבור אותה בקלות יותר ממה שהכרת

ולהחלים מהר יותר,

כתבי לי בצור קשר!

 

ריטלין או לא?

רק בסייעתא דשמיא

שלום לך,

חנוכה עבר,

גם שבת,

החיים נכנסים שוב למסלולם,

אצל מי- יותר

ואצל מי- פחות.

 

אני רוצה לספר לך היום על נער משגע,

הוא עדיין לא היה בר מצוה,

אבל היה פיקח ברמות הגונות

חריף במנות גדושות,

מפתיע עם שאלות "מתחת לאדמה"

ומבלבל עם….

ההתנהגות שלו.

 

ההורים שלו לא רצו לתת לו ריטלין.

וחשוב לי להגיד שאני תומכת בכל החלטה של ההורים,

ולא משנה אם היא תואמת את דעתי או לא.

(במקרה הזה, כמובן לא בכל מחיר, אבל דווקא תואמת)

 

יש סייעתא דשמיא מיוחדת להורים,

להחליט את מה שטוב לילד שלהם.

לכן,

אם אתערב אני,

ואקבע דברים בשטח-

אני עלולה רק להזיק…

 

לכן קיבלתי את ההחלטה כנתונה.

וניסיתי לראות מה אפשר לעזור.

היו שם מכות בינו לבין האחים,

היו שם בעיות התנהגות קשות בחיידר,

היו שם בעיות פה, ובעיות שם…

 

ילד לא קל.

גם פיקח וגם קשה מבחינה התנהגותית.

וגם ממשפחה מעולה ממש!

 

הם הגיעו לפגישה,

ואחריה עוד אחת,

ואחריה עוד…

 

עלו דברים מעברה של המשפחה,

שמתמודדת בגבורה עם בעיות שהיו בעבר ומשפיעות על ההווה,

והיו המון חרדות שמא תחזור ההסטוריה על עצמה…

וזה היה קשה,

ומפרק,

ועוד טראומה עולה,

ועוד אירוע.

ועוד כמה קשיים – כמו בכל בית, ב"ה-

שהם חיים איתם היום,

אבל טעונים בכפל,

בגלל כל מה שהמשפחה חוותה…

 

ותסלחו לי שאני לא נותנת דוגמאות,

אבל מדובר כאן בסיפור אמיתי.

והדמיון שלי מוגבל גם הוא,

כמה נראה לכם הוא יכול להמציא טרגדיות?

כי היה במשפחה- הכל.

מחלות, פטירה, גירושין, נתק, ועוד…

 

אבל משפחה גיבורה, מדהימה!!

שהתעלתה מעל כל הקשיים ומתמודדת מדהים!!

בכל פגישה יצאתי עם הערכה גוברת מול המשפחה,

ומול מה שהילד המתוק הזה סוחב בלי ידיעתו…

 

מפה לשם,

הנער המקסים הזה,

השתנה מקצה אל קצה.

שוב.

מקצה אל קצה.

תקראו לאט, שתבינו מה הוא עשה בשלושה חודשים!

הוא השתנה מקצה אל קצה!

וזה הדהים גם אותי, כמה מהר הוא השתנה.

בכיתה, בבית, ביכולת ההקשבה שלו…

ולא כתבתי לך קודם,

אבל מדובר בילד שהיה על סף סילוק!

 

אז מה דעתך על ריטלין?

ועל הימנעות ממנו?

 

ואם את רוצה גם כן לחוות שינוי בחייך בעזרת ד',

או בחיי ילדייך,

את מוזמנת ליצור איתי קשר כבר היום,

 

 

 

שבוע מבורך,

מלא בגשמים ובניסים אחרים של חורף 😊

 

ביקבקתי, ביקבקת…

רק בסייעתא דשמיא

שלום לך!

מותר להגיד שאני מתגעגעת? 😊

כן, ממש לא להאמין,

אבל כל יום אני מתכננת איך אכתוב לך על… וגם….

ולא סתם יש שלוש נקודות, כי פשוט שכחתי מה רציתי להגיד!!

וכך לא פעם ולא פעמיים….

 

די מתסכל, אבל טפשת ההריון והלידה שלי כנראה עדיין לא רצתה לנטוש אותי.

לכן הפעם אכתוב משהו קצר במקצת…

(אלא אם אשכח שהבטחתי קצר…)

 

אם ילדת במהלך לימודייך בסמינר או במסגרת אחרת,

את בטח יודעת שמקבלים חופשה של חודש לכל היותר…

וגם צריך להשלים את החומר שהפסדת…

נהדר!

בדיוק מה שרציתי לעשות בחופשת הלידה שלי!! 😐

ומה לעשות שכדי לא לפספס את שנת הלימודים הזו,

נאלצתי לעשות את מה ש"רציתי"?

היה חשוב לי להמשיך להתפתח כדי להביא ללקוחות שלי את מירב הכלים שיכולתי לרכוש,

ולתת לך, בפוסטים שלי, כמה שיותר ידע מובנה, מקצועי ומעניין.

וכך מצאתי את עצמי שבועיים וחצי אחרי לידה עם תינוק במנשא,

ו… עם קלסר הלימודים…

משובב נפש…

😊

 

מכיוון שמשה הקטן כבר גדל, הוחלט בקבינט להשאיר אותו בבית,

כלומר, אל תזמיני לי עכשיו רווחה,

התכוונתי אצל מטפלת ליד הבית!!

הבעיה שבחורנו לא הסכים לאכול מבקבוק.

הוא הולך על המקור בלבד!

לאחר נסיונות נואשים

(אמיתי!! אם הוא לא אוכל מבקבוק אין לי לימודים יותר,

מי תקבל אותו לכל שעות הלימודים כולל נסיעה מחוץ לעיר,

בלי שהוא מקבל בקבוק??

ומה הוא אשם…???)

החלטתי לטפל בו טוב- טוב 😉

חברה הדריכה אותי,

(הסברים בפוסט נוסף, אם אזכור להכניס אותו,

ואם לא- תצעקי עלי בתגובות, מקווה שזה יעזור לי להזכר 😉)

עשיתי לו טיפול,

וחמש דקות אחר כך התברר…

שהוא אוכל מבקבוק…

אכן,

בעיני ראיתי 😊

 

רוצה גם את לראות ניסים ונפלאות?

כתבי לי במייל, או בצור קשר,

ואני אחזור אלייך!

 

 

מה שמרים בחרה להכניס לקופסא

רק בסייעתא דשמיא

סבתא נפטרה…

זה היה קשה לנו מאוד,

בעלי גדל על ברכיה (היא גרה קרוב מאוד לחמותי,

שהייתה הבת הקטנה שלה.)

בעלי היה נוסע איתה בתור ילד לבני הדודים שהקטנים שבהם קינאו שהוא ילד של סבתא 😊

ולמה הם רק נכדים…?

 

היא הייתה אישה מדהימה.

 

וכשסיפרנו לבת הארבע (ורבע) שלנו על הפטירה,

היא לקחה ללב.

"סבתא רחלה (כך קוראים לה במשפחה), זו הסבתא עם הכסא גלגלים?"

"מסכנה סבתא רחלה!!…"

 

למחרת כשנסעתי עם בעלי לנחם,

לקחנו איתנו את ה"חדש" ואת ה"גדולים" השארנו אצל ההורים שלי.

למה אני מספרת את כל ההקדמות האלו?

כדי שתבינו שכשהתרחש הסיפור,

אני הייתי רחוקה עשרות קילומטרים מהבת שלי, ולא יכולתי לנסות להושיע בדרכים המקובלות.

 

אחותי התקשרה ודיווחה שמרים בוכה בהסטריה ולא מצליחה להרגע.

הדילמה הייתה קשה האם להציף בעצמי או להניח לה לדבר,

הבעיה הייתה שהיא לא דיברה בכלל…

היא לא הצליחה…

 

הגענו יחד למסקנה, היא ואני,

שהפחד משתלט עליה.

אולי הפחד מהמוות שהיא נחשפה אליו פעם ראשונה מקרוב,

אולי הפחד שעוד מישהו ימות בסביבה הקרובה שלה,

אולי הפחד שהשארנו אותה לבד…?

מי יודע?

 

לא הייתה לי ברירה, והחלטתי לעשות לה דמיון מודרך.

בדרך כלל אני ידידה של הדמיון המודרך, אבל לא עם נערים (או גברים בכלל)

ולא עם ילדים (בנים ובנות).

קשה להשיג שיתוף פעולה, וההינשאות על גבי גלי הים או ענני הנוצה המרחפים בשמים-

הם מסוג הדברים הלא מושגים אצלם.

 

ובכל זאת.

ואני כותבת לך כאן, מה אמרתי לה:

מרים, תעצמי עיניים, או שתכסי אותן עם הידיים.

את עוצמת?

יופי.

עכשיו תחשבי על הפחד.

איזו צורה יש לו?

"משולש"

נהדר

ואיזה צבע יש לו?

"צבעוני"

משולש צבעוני, כך נראה הפחד שלך?

בסדר. עכשיו את חושבת איך את לוקחת את הפחד ומכניסה אותו לתוך קופסא.

את כל הפחד, ממש את כולו.

הכנסת?

עכשיו תסגרי את הקופסא.

"אני לא מצליחה"

אז אני סוגרת את הקופסא. את רואה איך אני סוגרת?

מעולה.

עכשיו, מי ישמור לך על הקופסא?

את רוצה שד' ישמור לך?

"לא!!"

(נראה שהיה פחדה לייצר מגעים קרובים מדי,

אחרי כל מה שקרה.)

את רוצה שאני אשמור עליה?

"כן…!"

מצוין.

עכשיו כל הפחד שלך אצלי, אני שומרת לך עליו,

ואת יכולה ללכת לשחק ולהיות רגועה.

 

וכך הווה.

היא סיימה את השיחה רגועה, יודעת שהפחד לא נזרק,

לא הושחת, לא הוטבע, לא נשלל,

אבל אין לה את העול לסחוב אותו על גבה.

 

וכמו שאמרנו,

מטורף- אבל זה עובד… 😊

 

רוב נחת מכולם,

שיהיה רק אור בחייכם,

ומלוא הכף שמחות ונחת!